The Song of Songs

זהו שיר השירים, נשגב ומוחלט. הוא פונה אל כל החושים, פורט על כל מיתרי הנפש. שיר האהבה,שיר האוהבים. שיר הבשר והרוח. שירו של האדם כאורחו של אלוהים, שירו של אלוהים כאורחו שלהאדם. השיר שבו ההשתוקקות הופכת לתפילה והתפילה להשתוקקות. ניחוחות המור מתערבביםבאלה של הבושם, טעם היערה בזה של הדבש, זה של היין בזה של החלב, המיית התור בזאת שלהיונה. אנו קוטפים שושנה, מלטפים עופר. רואים שועלים מרחרחים ואיילות מדלגות. זהו עירוב החושים והתחושות, אלה קוראים לאלה, נענים להם, חומקים להם, בסחרור המגיע לשיאו בטרנס ואפילו באקסטזה. אנו נישאים על גבי ליטופים, מתבסמים ומתענגים מ"יינו עם חלבו." אנו מטפסים על הר המור, אל גבעת הלבונה. לא פחות מחיבוק אלוהי. זהו השיר שבו החושים מתמזגים ונפרמים כדי להגשים את עצמם בחוש האחד והיחיד, אקסטטי ומיסטי, שאליו אנחנו חותרים. תכופות הוא מנטרל את החושים ומפיח חוסר משמעות – אלא אם מוותרים על השכל הישר כדי לדבוק בו. דבר המזכיר את המולת החושים ברדיפת התשוקה המינית ובסיפוקה ואת מנוסתם הממתינה.

שיר השירים הוא חידתי ויישאר כך לתמיד למרות הפרשנויות הרבות של פרקיו ושורותיו. איננו יודעים מי מדבר אל מי ומי מהלל את מי. אפשר שאין הוא אלא חלום המתנגח במציאות אפשר שאין הוא אלא מציאות הרוקמת חלום. חלום בהקיץ טווי על ידי אהבה שגיבוריה מחליפים תפקידים. הרועה המתהדר בכתר, המלך העוטה סחבות רועה. התמונות חודרות ומתנגשות זו בזו. אי אפשר לבטוח בעלילה. איננו יודעים מיהי השולמית או מהו מעמד המלך. אפשר שהיא אינה אלא נערה משוּלם או משונם בממלכה צפונית כלשהי; ואולי היא חזיון תעתועים מדברי. אפשר שהוא אינו אלא אביר החלומות הנצחי; ואולי מלך זקן שטוף זימה. המפתח הטוב ביותר לשירה זאת, הרהוט והמשכנע ביותר, הנצחי ביותר גם כן, נותר המפתח הארוטי, חושני וגשמי בה בעת – וברצון היינו מוסיפים מיני אלמלא היה מונח זה מסכן אותנו בהזמנת הפסיכואנליזה לפצוח בפרשנותה. מילוליות הטקסט מתחמקת בערמומיות מכל הניסיונות האלגוריים לנתץ אותה. הולכים אולי לאיבוד; הולכים לאיבוד בוודאי. אבל האם מוכרת לנו עלילה עמומה יותר מזאת הפועלת בתשוקה להרחיק את המשלב החייתי כדי לפאר אותה ולחגוג את החתירה לסיפוקה? אין סיבה שהאהבה תסתפק ביצירה כאוטית פחות מזו המתרגשת בשיר השירים. פחות סקרנית, מרדנית, מרנינה. קשובה פחות ליצירתיות החושים – ולהתרת הרסן האלגורי המאפיינת את היצירה הקבלית. * זהו, אם נרצה, סיפורה של רועה יפה, ממשפחה כפרית פטריארכלית. אנו מדמים אותה שחרחורת, שיער השחור פרוע, מתבדר ברוח הלילה, גולש עד כתפיה אם לא עד מתניה. שפתיה האדומות מגלות למחצה שיניים לבנות קצובות, חזה מתוח, זקור ומתגרה. היא שומרת על הכבשים, היא מקפצת בהרים, מדלגת בגבעות חלומותיה. היא מתאהבת ברועה ואחיה מנסים להרחיקה ממנו במנותם אותה נוטרת על הכרמים. אולי היא מתמסרת לרועה כדי לנקום באחיה, אולי היא מתרשלת. יום נאה אחד היא מזדמנת, איננו יודעים באילו נסיבות, אל חצר המלך או נקרית על דרכו. הוא מתאהב בה, עד כדי כך שהוא מורה לנשות החצר האחרות – בנות ירושלים? – לשכנע אותה להישאר אתן. לשווא. המלך

מנסה לפתותה בארמון הקיץ שלו, סמוך לגבול הלבנון. הרועה מתעקש לבקרה והמלך, חסר אונים לנוכח אהבתם, מתיר להם לשוב לכפרם. זהו פשרו ההגיוני ביותר של מקבץ שירים זה. חלומה של רועה המתייסרת באהבה לרועה, אסירה בידי אחיה, נחמדת על ידי המלך.

לא שלמה הוא שכתב את שיר השירים; לא יכול להיות הוא. קשה להניח שהחכם באדם היה מלגלג על עצמו כפי שהדבר ניכר פה ושם במהלך השיר. לעולם לא היה כותב טקסט שבו הוא מוצג באורח כה רכרוכי. למעשה לא יתכן שגבר כתב אותו; הוא קליל מדי. אלא הוא נכתב בידי אישה וכדי להשתכנע די לקרוא את השורות שבהן מבטאת השולמית את עצמה. היא כתבה אותן מאהבה, כדי לפתות את הגבר שהיא מקווה להמליך על חייה. היא מוחה נגד התכניות שמטפחים עבורה אחיה, נגד דאגותיהם גם כן. היא יפה יותר מכפי שהם מעלים על דעתם, מושכת ונחשקת יותר. קסמה הוא מעשה אמן, שדיה מדומים למגדלות. נשים לא היו מקוננות בלבד; אלא גם זמרות. גברים אינם יודעים לשיר יותר מאשר לבכות. באהבה, האישה בעיקר היא האוהבת. בת זוג. מאהבת. אם. עורך בלתי ידוע השתמש בכישרונו למזג שירי כלולות נפרדים למה שארנסט רנן כינה "זמר רועים כדיאלוג."* זאת אהבה כנה, על משכביה, על פי המוסכמות. בלא הוקעה או האדרה. בלא להעמיס עליה אלגוריות, בהשראת היהדות או הנצרות, שלא יצליחו אלא לעמעם את משמעויותיה המיניות ולפוגג את פטפוט האוהבים. חכמי התלמוד הכירו בעליונות התשוקה ולא ניסו לרוממה או להכילה. שיר השירים נכלל בקאנון התנ"ך רק אחרי מחלוקות מרות – דתיות – בקרב החכמים – ואת סערת הרגשות אנו יכולים לנחש. תקיף בנקודה זאת כמו באחרות, רבי עקיבא קבע:"חס ושלום: לא נחלק אדם מישראל בשיר השירים שלא תטמא את הידיים, שאין העולם כולו כדאי ביום שניתנה בו שיר השירים לישראל--שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים."1 רבי עקיבא לא היה אטום להמיית הבשר. אהבתו לרחל היא שהניעה אותו לצאת ללמוד. בחזרה מלימודיו הארוכים, מוקף הילת תהילה רבנית, היא השטחתה לרגליו, זקנה ומרושלת. תלמידיו הדפו אותה. עקיבא השיב באחד המשפטים הרומנטיים היפים ביותר בספרות הרבנית: "הניחו לה, שלי ושלכם שלה הוא." 2 כל תורתו של רבי עקיבא – החכם החשוב והשנון שבקרב הפרושים – היתה פריו של קשר רומנטי- אינטלקטואלי בין רועה ל"..." 3 רבי עקיבא לא זנח את הלימוד אלא מפאת אהבה... ל טורנוס רופוס, שהיהודים כינו טירנוס רופוס. כלומר הוא הבין עד כמה האהבה מנצחת, וכי, בפרפרזה על שיר השירים, אפילו מלך אינו יכול אלא לשים עצמו ללעג בניסיון לקנות אותה.