עד לאחרונה החרדים לא היוו בעיה עבורי. הכרתי בזכותם לחיות ולמות על פי אמונתם ודרכם. התייחסו לנשותיהם כאל בנות מלך / שפחות – נמנעתי מלחקור בנושא כבמקרים אחרים העוסקים בענייני אישות. רצו להרבות ברבייה – ברכתי הובטחה להם כל עוד גידול תינוקותיהם לא חייב אחרים. רצו להתפלל במרחבים סגורים או פתוחים, פרטיים או ציבוריים – התפללתי שתפילותיהם ייענו. רצו לרקוד מסביב לאדמו"רים או לקברי צדיקים – תמיכתי הובטחה להם כל עוד לא ניסו למשוך אותי למעגלי הריקוד שלהם. רצו להחרים אביזרים סלולריים על כל מה שהם מסמלים – הערכתי את עמידתם כל עוד הם לא כופים אותה על אחרים. רצו להמית את עצמם באוהלה של תורה – קיבלתי את אבלם / שמחתם הקיומיים כל עוד הם לא מבקשים להמית אחרים. אפילו כאשר הם טענו שהם נוטלים חלק במאמצים הביטחוניים על-ידי לימוד תורה – היות ואני בעד צבא מתנדבים לא ראיתי כל פסול בעמדתם וטעם בלנסות לגייסם. הם האמינו שהם שומרי אמוני ישראל המקובלים ביותר בשמיים – לא ראיתי טעם לשאול לדעת שמיים. הדבר היחיד שהעסיק אותי היה שיח החירשים איתם שנתלה בנוסחאות נבובות – אחדות העם, ערבות הדדית, אהבת ישראל – שרק פטרו אותנו מלהתמודד עם הבעיות התיאולוגיות-פוליטיות המאיימות לפרק את המסגרת הריבונית שהציונים המשיחיים – והגיע הזמן לראות בציונות על כל זרמיה משיחיות – הקימו להם בעמל רב.

להוציא ייצוג בכנסת שנועד להבטיח כספים קואליציוניים לתחזוקת חברת הלומדים שלהם, החרדים לא מקבלים ממש את הריבונות היהודית. הם לא מסתירים את הבוז שהם רוחשים לממלכתיות שלה, אפילו רואים בה כפירה. למעשה הקימו להם מדינה בתוך מדינה, עם מוסדות וחוקים משלהם, בין אם מדובר במדינה רבנית או במדינת אמיש, והאמת היא שהדבר לא מפריע לי במיוחד. אפילו לא מתנגד לתחזקה חלקית מכספי המדינה הריבונית-ציונית. איני רואה שום סיבה למה למנוע מהם דמי קואליציה / צדקה / ילודה / תורה ולשלם דמי מחקר / הכשרה / פרסום לפקולטות למדי הרוח והחברה באוניברסיטאות. החרדים דבקים בכל נימי נשמתם – באמונותיהם, פולחניהם, מצוותיהם, אורחות חייהם – למסגרת פוליטית של מדינה בתוך מדינה הנגזרת מהכלל הידוע דינא דמלכותא דינא. מתייחסים לישראל כמו שעמיתיהם בארצות הברית או ברוסיה מתייחסים לממשל האמריקאי והרוסי. עם הבדל אחד משמעותי: אם בחו"ל הם שומרי חוק ומתנהגים – אפילו בארצות הברית – עם הזהירות הנדרשת מהכלל "הוו זהירים במלכות", בישראל הם נוטים לזלזל במלכות, להמרות את פיה ואפילו להשפילה. כי היא יצירה כופרת שפוגעת בכל היקר להם, ונשיאה בעולה היא בגדר אונס דתי. היות ואני חסיד גדול – גם – של המודל התיאולוגי-פוליטי דיאספורי, בין אם בתפוצות בין אם בארץ ישראל – לא אני אוקיע אותו, לא את סגולותיו ולא את מגרעותיו. כולם יודעים מה הסכנות הטמונות בו. אם התבדלות החרדים גובלת בבידולם ממדינת ישראל – זאת לא הבעיה שלהם אלא הבעיה של ישראל ככול שהיא תופסת את עצמה כמדינה מודרנית / דמוקרטית / ליברלית. אם באחד הימים החרדים יהפכו רוב יצטרכו לקבל את עול המלכות הישראלית או לגרום לריסוקה, לצאת לגלות שלישית, רביעית... עשירית, להחזיר עטרה לגלותא.

הסוגייה המסעירה ביותר עוסקת כידוע בנשיאת הנטל הצבאי. מצד אחד, אפשר להתייחס לחרדים כאל משתמטים בחסות התורה; מצד שני, כאל פציפיסטים בשם התורה. לא רוצים לעסוק במלחמה רוצים לעסוק בתורה, לא רוצים בחיי פריצות רוצים בחיי צניעות – גם אם כל צניעותם מתבססת על "קול אישה ערווה" שהתרחב ל"מראה אישה ערווה". העולם יכול לקרוס סביב אנחנו טומנים את ראשינו בתורה. עמדה לגיטימית למדי לולא היו נסמכים לקופת המדינה. אני מאלה שמאמינים שמעולם לא יתגייסו כי הם מבינים עד כמה הם פגיעים. גיוס יסלול את דרכם להתפכחות התפקרות התבוללות. היות ואצלם לימוד תורה הוא מעל לכל, הם לא יקבלו על עצמם שירות צבאי במדינה שמושתתת כל כולה על אתוס אזרחי-צבאי. הייתי תומך בהימנעותם לשאת נשק לו הפציפיזם שלהם היה מונע משקולי שלום ולא משיקולי שנאה גורפת – לגויים, לערבים, לרפורמים, לחילונים – ההופכת אותם למצביעים פוטנציאליים של בן גביר. הם מעודדים קירוב בפה, מרחיקים בשתי ידיים. פה ושם קמה להם דמות עילגת תלושה הזויה ומצחיקה למדי דוגמת יוסף, ליצמן או גולדקנופף שמאיימת לעזוב את המדינה. הייתי מבקש לפחלץ אותם ברחמים ובשעווה ולהציב אותם במוזיאון של היהודי שאבד עליו הכלח. הם אפילו לא מרגישים עד כמה הם מגוחכים כי כל יהדותם בגיחוכם כלפי שמיים וארץ. כולנו – אפילו הם – יודעים שכל עוד הם נהנים מתנאי שטעטל משופרים הם לא יעזבו לשום מקום. כי לא יוכלו להנות מתנאי החברה קדישא העקרה שהם מגלמים. בכל ארץ אחרת יצטרכו לעבוד, לשלם מיסים, ללמד לימודי ליבה אם הם מעוניינים לקבל תמיכה למוסדות החינוך וההשכלה שלהם. עם זאת האיום לעזוב את הארץ נראה לי כפתרון הכי יצירתי שהועלה אי פעם כדי לפתור את הבעיה היהודית בארץ ובתפוצות. בחו"ל, הם יחדשו את חיי השטעטל והמלאח ויחזקו קהילות שהולכות ומתבוללות; בארץ, הם ישחררו במקצת את המערכת הפוליטית התקועה. רק שאני לא יודע מי יקבל אותם. לפני חודש הרשתה לעצמה קבוצה חרדית להתפלל מול חומה במרקש, תפילתם הציתה במדינה המוסלמית ויכוח ציבורי שטרם שכך. הציונים באים, הציונים פולשים, הציונים כובשים. כאשר כל כולם היו סאטמרים שנקלעו בשעת ערבית מחוץ לחומות. צעירים מקומיים חיטאו את המקום, תושבים הפגינו וכולם חזרו לחכות לפלישה הציונית הבאה.

 החרדים כה זרים לי, אני מודה, עד שאיני מצליח לרחוש להם לא כבוד ולא שנאה. אני אדיש כלפי אמונותיהם, מעשיהם, עמדותיהם. מגלה כלפיהם סלחנות כאילו היו שבט פרימיטיבי שפלש לחלומי / סיוטי. לא מגלה כל סקרנות למה שלימוד התורה שלהם מעלה, לא שם לב לקריאות הנאצה שלהם. לריחוק שלי כלפיהם סגולות פלאיות והבולטת ביותר שומרת עלי מפני אנטישמיות (שנאה עצמית). לא רוצה להדמות להם, לא רוצה לגנות אותם, לא רוצה ללמוד מהם, לא רוצה ללמד אותם. הם לא מפריעים לי ואם בת קול הייתה יוצאת ומגנה אותם הייתי גוער בה: "עכשיו את משמיעה קול, אחרי שלא התערבת לטובתם בשואה ואחרי שהם מילאו את השורות הריקות בזרעם! תמציאי כבר טריק חדש, משכנע יותר." האמת היא שכל קצפי – והוא רב – הולך לחרדלים מבית טאו את מעוז את רוטמן את... כל אלה שרודפים אחרי נזירות נוצריות בחוצות ירושלים ומתנכלים לפלאחים בגדה המערבית. שלא לדבר על שיקלי שלא מפספס הזדמנות להוציא הצהרה סרוחה מפיו, גוטליב שהפכה את המדינה למקלט לחולי רוח, קרעי ששבר את כל שיאי הטיפשות היהודית. הם מתחילים לשכנע אותי שההרפתקה הציונית כפי שהיא מצטיירת מדבריהם וממעלליהם נכשלה והגיע הזמן להתניע הרפתקה משיחית אחרת.